לדמיון יש כח מרפא

ויש דמיון כזה שאנו מציירים אותו לפי המכחול שלנו.

לפי הרצון שלנו ולפי האגו שלנו,

ויש דמיון שהוא נעשה יותר כמו בצפייה בסרט. זה תהליך שמשלב את הכוונה שלנו אבל גם כאילו קורה מעצמו. . עליו אני מדברת.

הרבה פעמים בטיפולים מגיעה תובנה שקשורה למקור הבעייה.

יכול לעלות כאב רגשי שחווינו בילדות שעדיין מלווה אותנו,

ויכול לעלות סיפור קצר שקשור לגלגול אחר שלנו ועדיין מלווה אותנו בזיכרון התאי ומשפיע עלינו.

ואז הרבה פעמים נכנס לתוך החוויה. נחוש אותה על שלל הרגשות שהיא מעלה.

וננסה לתת לה הפעם סוף אחר.

ואפשר לכפות את הסוף, ואפשר, כשאנו מחוברים להדרכה,

לתת לפתרון להגיע. או להנחיה מה לעשות.

זה יכול להרגיש יותר כמו לצפות בסרט.

כי אם למשל העלינו סיטואציה מהעבר בה מטופלת נפגעה וכעת היא מדברת עם הפוגע,

יצא ששתינו ראינו אחר כך את אותו התסריט של מה שקורה.

מה עושה הפוגע, איך הוא נראה, איך היא נראית.

כאן ניסיתי לתאר על ידי דוגמא כללית.

כי אני רואה שוב ושוב כמה כח מרפא יש לדמיון. ואת המתנה הזו , אם נלמד להפעיל, יש לכולנו

העבר שלנו הרבה פעמים מנהל אותנו.

האם אפשר להיכנס לעבר ולשנות אותו?

הרבה יותר ממה שהמח שלנו מסוגל לתפוס.

(למעשה, למי ששמע על ראייה מרחוק, בכל פעם שרואים מרחוק צופים באירוע שקשור להיסטוריה שלנו, הם נכנסים לאותה מציאות וכמו אפקט הפרפר, הם משפיעים עילה

אבל זה לפעם אחרת😊 )