המרוץ אחר הזמן הוא המרוץ אחר ההזדקנות שלנו
- Hilat Ben-Kennaz
- 27 באוק׳
- זמן קריאה 3 דקות
הסרטון הזה (מצורף בסוף הפוסט לינק) עשה לי חשק להסביר ממה שאני למדתי על הזמן.
לא עם הכל בסרטון אני מתחברת, אבל עם הרוב.
ואנסה לחדד את ההבדלים.
נכון, הזמן באתר לא קיים. הכל קורה ברגע אחד. אין מרחב ואין זמן לשייט בהם.
מה שאני רוצה מגיע באותו רגע.
הזמן הוא בהחלט השתקפות של התודעה שלנו כפי שהמציאות היא השתקפות של התודעה שלנו,
וכפי שהחומר הוא השתקפות של התודעה שלנו.
תפיסת הזמן שלנו פלואידית ומשתנה וייחודית לנו, אך משפיעה על התפיסה של הקולקטיב\
וזה בחזרה מוקרן אלינו כזמן מדיד.
כלומר ברגע כשאנחנו נכנסים לממד החומר, ולמטריקס, לפיזיקליות, הזמן הופך למעין פלסמה, משהו משתנה . ככל שנתחבר לגוף האסטרלי שלנו, נוכל לשחק יותר עם הפיזיקליות של המטריקס ולמאת ממנה לאפשרויות אחרות.
הזמן והמציאות הולכים יחד. לכן אנחנו קוראים למציאות שבחרנו קו זמן, והם חלק מהחוויה הנתפסת שלנו בממד החומר.
כלומר כמו שנאמר בסרטון, אנחנו תופסים את הזמן כרצף אירועים שמייצרים חווית מציאות.
כשאנחנו מדברים על פוטנציאלים אנחנו נכנסים באמת לתפיסה של הרבה אפשרויות. אפשר לדמות את הפוטנציאלים לחלונות סטאטיות, כי אין באמת זמן, אבל כשאנחנו בוחרים להכנס לדלת מסויימת היא מתחילה לרטוט. כלומר הזמן-מציאות שהוא פלסמי הוא גם סטאטי וגם רוטט כשאנחנו בוחרים בחוויה מסויימת.
יותר מכך, אם אני משייטת לזמן עבר, למשל למצרים העתיקה, ברגע שהתודעה שלי נוכחת בזמן הזה, היא משפיעה על אותו ציר זמן., ואפילו אם זה רק רטט כאן, כמו של כנפי הפרפר. לכן אין עבר ועתיד, אנחנו כל הזמן משפיעים על הכל וכל הזמנים.
כשאנחנו מדברים על זמן מואץ או מואט, פחות התחברתי לנאמר בסרטון:
שלילדים הזמן עובר כמו נצח בגלל שהם לומדים המון, ולנו, בגלל שאנחנו עובדים על אוטומט הזמן עף, כלומר אנחנו מתבגרים בקצב מואץ.
ממה ש
אני למדתי,
ככל שאנחנו אחד עם החוויה, מחוברים, מרוכזים בה, נהנים הזמן כאילו עף, (הזמן טס כשנהנים) אבל למעשה הוא מואט. (פחות הזדקנו 😊) זה קורה כי אנחנו כמעט באפס מאמץ, ופשוט מתבוננים או חווים את החוויה.
כשאנחנו טרודים ביום יום במליון דברים שאנחנו צריכים להספיק ולעשות כדי להגיע בשלום לסוף היום בהספק, אנחנו מבזבזים המון אנרגיה, עובדים במאמץ, ולא נמצאים בחוויה הרגעית.
ילדים יודעים להתמסר למשחק, לחוויה או לרגע. מוחם לא טרוד במה עוד הם צריכים לעשות, הם יודעים להדחיק מטלות ☹ ותכלס ההספק והלמידה שלהם ביום אחד מהווים חומר להשראה, כי הם לא רודפים אחרי הזמן.
כולנו מכירים את הנהגים שמנסים לתמרן בין הנתיבים כדי לקצר את הזמן, לעומת אלה שנכנסים לזון ומשייטים בזמן הנהיגה. ויש מצב שהם יגיעו באותו הזמן עם חווית זמן שונה . כשהאחד בזבז את האנרגיה שלו, ולכאורה היה ביותר עשייה.
או למשל כשאנו צועדים בדרך לא מוכרת, היא באמץ נראית יותר ארוכה, אבל זה כי אנחנו חושבים על היעד. בדיוק כמו לחשוב על היעד של סוף היום, או סוף שבוע, או בכלל היציאה מהחיים 😊
אנחנו לא חושבים על הרגע, בניגוד לילדים. אנחנו פחות נהנים מהרגע. יותר במאמץ.
וכן, אחד מסממני העבדות שלנו היא המרוץ אחר הזמן.
הדרך ללמוד אחרת את המרוץ לזמן, ממה שאני למדת,י היא או לחזור ולהיות אחד עם החוויה, פעולות עם כוונה של הלב, או לשהות מדי פעם בריק VOID
זה עוזר לאתחל את ההתבוננות שלנו והלחץ שלנו.
כשאנחנו מתחילים לתפוס את המון האפשרויות, עדיין נבחר להכנס לקו זמן מסויים,
מה שמשחק לטובתנו זו היכולת לנוע בין המציאויות. כלומר נוכל בקלות להחליף לקו זמן אחר.
אם נחזור רגע לדימוי של החלונות, אז כמו מחשב שפותחים בו חלונות, הם יכולים להשאר פתוחים מבלי שהתודעה שלנו תהייה עליהם, ולחזור אליהם כל אימת שנבחר.
אני אתן דוגמא, אם אני למשל מתחברת לישות כל שהיא ומקבלת ממנה מידע, ומתחילה באמצע לחלום ולשייט למקום אחר, ואז נזכרת וחוזרת לדבר איתה בדיוק במקום שעצרנו, זה לא שהיא ישבה וחיכתה לי שאחזור😊 ככה המח הלינארי שלנו מפרש. זה שחזרתי לאותו חלון בזמן בו אנחנו נפגשות ומדברות.
ואני מאמינה שבעתיד ככה נוכל לפעול מול אנשים אחרים. בתאום חלונות פתוחים כך שלא נהייה עבד לתכנונים של הזמן עם פגישות ומשימות.
האצה לא קשורה למהירות וההספק שלנו ביום, ולא לרמת האנרגיה שנשקיע בה, אלא ואולי ההפך- ככל שנהייה פחות במאמץ ויותר ברגע, כאילו עובדים לאט יותר, נהייה ברטט גבוה יותר ובהרמוניה עם המציאות שאנחנו יוצרים.
תגובות